<h1>העיטור מאמר רביעי</h1>
<h2>דף יד.</h2>
אמר אביי ראובן שמכר שדה לשמעון באחריות ואתא בעל חוב דראובן וקא טריף ליה מניה ואזיל ראובן ומשתעי דינא בהדיה לא מצי למימר ליה לאו בעל דברים דידי את דאמר ליה אי מפקת מניה עלאי דידי הדר. ואפילו שלא באחריות נמי דאמר ליה לא ניחא לי דליהוי ליה לשמעון תרעומת עילואי. איכא דמפרשי לה בשבח דקיימא לן דהיכא דלא מסיק ביה אלא שיעור ארעא שקיל לה כולה ויהיב ליה ללוקח דמי שבחא וכדאמרינן (ב"ק צ"ה:) שלשה שמין להן את השבח ומעלין אותן בדמים ואי אזיל ראובן ואמר ליה אנא פרענא לך חובך מהאי ארעא ולא תשקול שבחא דינא הוא דלימא הכי ולא מצי למימר ליה בעל חוב לראובן לאו בעל דברים דידי את. ואיכא מאן דאמר משום דקיימא לן דלוקח לא מצי לסלוקי ליה בזוזי היכא דאמר ליה לא יהא לך פרעון אלא מזה ואי אמר ליה ראובן אנא שקילנא זוזי מלוקח ויהיבנא לך בחובך לא יכיל בעל חוב למימר ליה לאו בעל דברים דידי את. ואית נוסחא דגרסינן ואתי בעל חוב דראובן וקא טריף ליה מניה דינא הוא עליה דשמעון לאשתעויי דינא בהדיה כלומר לסלוקיה בכל טענה דמצי לסלוקיה כגון בזוזי אי נמי כי ההיא דתרי קטיני (כתובות צ"א:) ולא מצי למימר ליה לאו בעל דברים דידי את. ונסחא דוקא היא. ובנוסחא עתיקא דילן ואזיל שמעון וקא משתעי דינא בהדיה לא מצי למימר ליה לאו בעל דברים דידי את.
ואמר אביי (כתובות צ"ג.) ראובן שמכר שדה לשמעון שלא באחריות ויצאו עליה עסיקין עד שלא החזיק בה יכול לחזור בו משהחזיק בה אינו יכול לחזור בו מאימת הוי חזקה מכי דייש אמצרי. איכא דאמרי אפילו באחריות נמי דאמר ליה אחוי טרפך ואשלם לך. לרבינו אלפס ודוקא דאית ליה נכסי לאשתלומי מניה הא לאו הכי יכול לחזור בו דמצי למימר ליה אדהכי והכי אכלת להו לזוזי וליכא לאשתלומי מינך. פירש גאון אף על גב דקיימא לן קרקע נקנית בכסף בלא חזקה הכא אצריך רבנן חזקה משום פסידא דלקוחות דכיון דשלא באחריות הוא קא מפסיד להו לזוזי דיהב אי לא מצי הדר ביה אבל לכל מילי קנה בכסף ושטר בלא חזקה. וכן פירש רבינו האי ורבינו אפרים שקנאה בכסף או בשטר או בחליפין או בחזקה שגדר ופרץ ומצי למימר ליה טרפא קבילית עלאי עסיקין לא קבילית עלאי הלכך עד שלא החזיק בה מצי מהדר. ומסתברא דאף על גב דחזקה דעלמא אם הלך בשדה לארכה ולרחבה לא קנה אליבא דרבנן היכא דאיכא כסף בהדיה קנה והיינו דייש אמצרי דהלך לארכה ולרחבה. ורבוותא פרשי אם אחר שיצאו עליה עסיקין לא החזיק לא ניחא ליה ומקח טעות הוא וחוזר. ומסתברא אפילו שהא כדי שיעמוד עליהן אם יש שם ממש אם לא ולא שייך הכא כדי שיראה לתגר או לקרובו כלל אבל החזיק אחר כך וצרפה עם שדותיו גלי אדעתיה דניחא ליה ואם יצאו עליה עסיקין אחר שהחזיק בה אינו יכול לחזור בו. וקי"ל כאביי דאמר אפילו באחריות אינו חוזר. והא דקימא לן דהלכתא כרב זביד דאמר (ב"ב מ"ד:) המוכר שדה חבירו שלא באחריות ואפילו נמצאת שדה שאינה שלו אינו חוזר עליו כגון דאמר ליה בפירוש על מנת שאין לך עלי אחריות, אי נמי בתר דאחזיק הוא. ודוקא שלא באחריות סתם דלא פירש מצי למימר ליה טרפא דבעל חוב קבילית אבל אמר ליה מטרפא וכל ערעור תנאי ממון הוא וקיים.
ירושלמי (פ"ה דגיטין ה"ג) ראובן גזל שדה משמעון ומכרה ללוי ובא שמעון וטרפה אין גובה שמעון אכילת פירות מלוי אלא מבני חרי. ראובן גזל שדה משמעון ומכרה ללוי ולוי נתנה במתנה ליהודה ובא שמעון וטרפה מיהודה יהודה לא אזיל ללוי דהיא מתנה ואין שעבוד למתנה לוי אזיל לראובן אמר ליה ולאו מתנה יהיבתה יכול הוא מימר בעינן [מיתן] כמה וישלם לי טיבו (פי' נתתי לו ליהודה כדי שיעשה לי טובה ועכשיו לא יעשה לי).
<h2>דף טו.</h2>
לרבינו האי. אחריות דעלמא מחזיר לו הדמים שנטל ממנו ואין על המוכר להוסיף בדמיו וליתן בכל מה שתבע ממנו המערער כדי להעמיד השדה ביד הלוקח אלא מה שנטל מחזיר אבל אם כתב לו אחריות בין דאתי מחמתיה בין דלא אתי מחמתיה עליו להעמיד הקרקע בידו והכל לפי תנאו.
<h2>דף טו:</h2>
ודינא דבעל חוב בהדי לוקח היכא דמסיק ביה בעל חוב שיעור ארעא ושבחא ולית ליה זוזי לא שנא שויא ניהליה אפותיקי ולא שנא לא שויא ניהליה אפותיקי ואי נמי אית ליה זוזי ושויא ניהליה אפותיקי טריף לה לכולה ארעא ושבחא בין ממילא בין מחמת הוצאה לא שנא שבח המגיע לכתפים ולא שנא שאין מגיע לכתפים. ואי אית ליה זוזי מסלק ליה בזוזי היכא דלא שויא ניהליה אפותיקי דקיימא לן כמאן דאמר אי אית ליה זוזי ללוקח מצי מסלק ליה לבעל חוב כדאיתא בפרק מי שהיה נשוי (צ"א:) בההוא גברא דהוו מסקי ביה זוזי הוו ליה תרי קטיני וכו' וכי טריף הדר לוקח עליה דמוכר ושקיל מניה שבחא כוליה וגובה את הקרן מנכסים משועבדים ואת השבח מנכסים בני חורין ואם הוצאה יתירה על השבח לא גבי לוקח ממונא אלא הוצאה שיעור שבח. ודוקא שבח אבל פירות לא כדאמרינן (י"ד:) אמר שמואל בעל חוב גובה את השבח שבח אין פירי לא. והיכא דלא מסיק ביה אלא שיעור ארעא ולית ליה זוזי ולא שויא ניהליה אפותיקי לית ליה לבעל חוב למגבא מההיא ארעא אלא כשיעור מאי דמסיק ביה ושארא שקיל לוקח מינה גריוא דארעא אי קא בעי לה. ואי לא בעי לה שקיל לדמי מבעל חוב ומעלה אותה בדמים. ואי שויא ניהליה אפותיקי ולית ליה זוזי גבי לה לכולה ארעא ומאי דפייש בשבחא אף על גב דלוקח קבעי לה וחזיא ליה שקיל לה בעל חוב ומעלה אותה בדמים ודוקא דניחא ליה לבעל חוב אבל לא ניחא ליה לבעל חוב וחזיא ללוקח שקיל ליה לוקח ואי לא חזיא ליה יהיב ליה דמי. וחזינן אי השבח יתר על ההוצאה שקיל לוקח הוצאה מניה דבעל חוב ומאי דפייש משבחא שקיל מניה דמוכר שכך כותב לו (ט"ו.) אנא איקום ואשפי וכו' ואם הוצאה יתירה על השבח לא שקיל לוקח אלא שיעור הוצאה מבעל חוב.
והא דאמר שמואל שבח אין פירות לא פירש רבינו אלפסי פירות לא כגון דאכיל להו לוקח אי נמי פירות דתלישי אבל פירי דאיתניהו האידנא מחוברין בארעא גבי להו בעל חוב. והיינו דקאמר והא מעשים בכל יום וקא מגבי שמואל אפילו שבח המגיע לכתפים והן פירות שהגיעו ליבצר ולינטל על הכתף. ומסתברא דצריכי לארעא מדאמרינן בפרק נערה שנתפתתה (נ':) בההיא אתתא דאמר להו זילו הבו לה מתמרי דעל בודיא ואמר ליה אביי לרב יוסף ואילו בעל חוב כי האי גונא מי הוה שקיל וכו' עד דצריכי לדקלא קאמינא שמע מינה דאי לא צריכי לדקלא בעל חוב לא גבי מנייהו. וכן פירש ר"ש שבח המגיע לכתפים ענבים העומדים ליבצר. ורבינו יעקב פירש ארעא ואסקא שרטון דקלא ואלים הוא שבח שאין מגיע לכתפים שלא עמל בו כדאיתא בבבא בתרא (קל"ה:) הא שאר שבחא הוא שבח המגיע לכתפים שנטע בו אילנות וטרח בו בגופו ולא מסתברא.
גרסינן בפרק קמא דבבא מציעא (י"ד:) איתמר המוכר שדה לחבירו ונמצאת שאינה שלו אמר רב יש לו מעות ויש לו שבח ושמואל אמר מעות יש לו שבח אין לו ופסק רבא הלכתא יש לו מעות ויש לו שבח ואף על פי שלא פירש לו את השבח. הכיר בה שאינה שלו ולקחה מעות יש לו שבח אין לו. ואחריות טעות סופר הוא בין בשטרי הלואה בין בשטרי מקח וממכר. ובאחריות שכותבין יהודי וארמאי איכא מאן דאמר דצריך לימלך ואיכא מאן דאמר דלא צריך דכל דמקבל קנין אדעתא דמנהגא מקבל ומנהגא למכתב יהודי וארמאי ומחמתי ושלא מחמתי. והא דאמרינן שבח אין לו משום דקיימא לן מעות בעלמא חוזרין דאדם יודע דקרקע אין לו וגמר ונתן לשם כך, וכן המקדש אחותו. וכתב רבינו חננאל ש"מ דלא מפקינן ממונא מחזקת מריה אפילו ליתיה בידיה באומדנא עד דמברר דמחליה או דיהביה ניהליה במתנה. והוא דלא טעין ההוא דאיתיה בידיה. ומסתברא דומיא דגזלן בהדי לוקח ואחותו שנתן לה בתורת קידושין דלא טעין כלום אלא באומדנא בעלמא קאמר שמואל מעות מתנה ולית הלכתא כוותיה. ופירש רב אלפס הא דאמר רבא שבח אין לו לאו שבח דאתי מחמת הוצאה הוא אלא שבחא דאתי ממילא כגון שלקחה באלף זוז והוקרה דכיון שהכיר בה שאינה שלו ולקחה הוו זוזי גבי מוכר במלוה ואי שקיל מינה שבחא השתא הוה ליה כנוטל שכר מעותיו. אי נמי משום דסבר ליה כרב דאמר אדם יודע דקרקע אין לו וגמר ונתן לו לשם פקדון אבל שבח דאתי מחמת הוצאה שקיל ליה מנגזל. והא דקאמר טעמא משום רבית ליתה דאם כן היכא דלא הכיר בה נמי. אלא טעמא דשבח אין לו דסבר לה כרב. ומסתברא דאפילו שבח דאתי מחמת הוצאה לא שקיל לוקח והא דאייתי סייעתא מהא דאמר רבא בפרק הגוזל (צ"ו.) גזל והשביח ומכר גזל והשביח והוריש מה שהשביח מכר מה שהשביח הוריש. ובעי רבא השביח לוקח מהו וכו' דמשמע דשבחא שקיל מנגזל. הני מילי במטלטלין דקנינהו בשינוי אבל הכא קרקע אינה נגזלת ואפילו שבחא דאתי מחמת הוצאה לית ליה כלל דמעות פקדון נינהו וכן דעת רבינו אפרים. והיכא דלא הכיר בה לאו כפקדון דמי ולא כמלוה דמו ויש לו מעות ויש לו שבח. ומסתברא דשבחא דאתי מחמת הוצאה הוא דשקיל אבל שבחא דאתי ממילא לא אלא המעות שנתן לו יחזיר. ורבינו חננאל פירש יש לו שבח שבחא דאשבחא ארעא ממילא כגון שלקח קרקע בק' דינרין והוקרה ועמדה על מאתים ואף על פי שלא פירש לו את השבח והכיר בה שאינה שלו שבח אין לו אבל אם נטע והשביח בין הלוקח בין הגזלן לוקח שיעור שבח מן הנגזל. ואיכא מאן דאמר דהיכא דהכיר בה שאינה שלו ופירש לו את השבח ויש לו קרקע או קנו מידו יש לו שבח. ולאו מילתא היא דגבי הכיר בה שאינה שלו לא מבעיא לן פירש לו את השבח מהו דהא טעמא משום דפקדון נינהו.
ונקטינן דינא דלוקח מגזלן היכא דזבן לוקח ארעא מגזלן ולא הכיר בה שאינה שלו ואשבחה ואתי נגזל לאפוקה מיניה דלוקח דינא הוא דשקיל נגזל ארעא ושבחא דאית בה בין דאתיא ממילא בין דאתיא מחמת הוצאה בין מחמת עמלא. וחזינן לשבחא אי הוי יתר על ההוצאה שקיל לה להוצאה מנגזל דגבי נגזל (הוא) [היא] וטופינא שקיל מגזלן שכך כותב לו אנא אקום ואשפי ואדכי וכו' ואם הוצאה יתירה על השבח איכא מאן דאמר אין לו אלא הוצאה שיעור שבח מנגזל ושארא פסיד כי היכי דמפסיד לוקח דעלמא הוצאה דיתירה על השבח דהא איכא פסידא גביה מעיקרא ואיכא מאן דאמר אף על גב דגבי בעל חוב מפסיד התם לוקח הוא דאפסיד אנפשיה דהוה ליה לאסוקי אדעתיה דלמא איכא עליה חוב אבל לוקח מגזלן לא הוה ליה לאסוקי אדעתיה דגזלן הוא הלכך גזלן גרים האי פסידא וחייב לשלומי ליה שאר הוצאה כדשיימי בתלתא ובשבועה. והדין סברא לרבינו אפרים, ואף על גב דכי אקשינן לשמואל (ט"ו.) מהא דתניא אין לו אלא הוצאה שיעור שבח מבעל חוב ומוקמינן לה בלוקח מגזלן אלמא לוקח מגזלן לית ליה הוצאה היתירה על השבח ההיא אליבא דשמואל היא דסבר לוקח מגזלן לית ליה שבחא וכל שכן הוצאה יתירה על השבח. ודוקא בשלא הכיר בה אבל הכיר בה שאינה שלו ולקחה אפילו יש לו קרקע לגזלן או קנו מידו אין לו אלא הוצאה מנגזל בלבד. ודפייש שבחא פסיד ליה כדרבא דאמר הכיר בה שאינה שלו ולקחה מעות יש לו שבח אין לו אלא הוצאה שיעור שבח מנגזל. הדין הוא דינא דלוקח מגזלן.
בעא מניה שמואל מרב חזר ולקחה מבעלים הראשונים מהו פירש רבינו חננאל בשלא הכיר בה שאינה שלו ולקחה ובא הנגזל והוציאה בדין מיד הלוקח ואחר כך חזר ולקחה מבעלים הראשונים ואמר ליה מה מכר ראשון לשני כל זכות שתבא לידו ומוציאה מיד הגזלן והלכתא כותיה דרב בהא. והא דאמר רב שדה זו לכשאקחנה קנויה לך קנה ליתה וטעמא משום דהכא סמכא דעתיה והכא לא סמכא דעתיה.
<h2>דף סו:</h2>
ורבנו אפרים אייתי ראיה דבשלו הן שמין מההוא דגרסינן באיזהו נשך (ס"ו:) בההוא דאמר ליה אי טרפי לה מינאי מגבית לי מעדי עדית דאית לך וכו' עד כי אמר ליה מעדית הוה קיימא עדי עדית השתא דאזלא קיימא לה עדית במקום עדי עדית. וחזינא ליה פירושא דלא סלקא כלל ואפיש בה טובא ואקשי כמה קושיי ופריק כמה פירוקי ואסיק הלכתא כרב ששת דרב ששת הוא דסבירא ליה בשלו הן שמין ורב נחמן אמר בשל עולם הן שמין. ולא בריר לן. וההיא מוכחא דאייתי מאיזהו נשך לאו סייעתא היא דההוא ודאי לכולי עלמא בשלו הן שמין דהא אתני ליה עדית דאית לי מגבינא לך ולהכי פריש לה.
<h2>דף קי.</h2>
גרסינן בפרק המקבל יתומים אומרים אנו השבחנו ובעל חוב אומר אביכם השביח על היתומים להביא ראיה. והוא הדין לוקח אומר אני השבחתי ובעל חוב אומר לא השבחת ומוכר השביח לוקח מייתי ראיה כולה בדינא דלוקח כדפרישית לעיל. אייתו יתמי ראיה דאינהו אשבוח מסלקינן להו בדמים ולא בארעא דאמר רב אמר רבה בר אבוה שלשה שמין להן את השבח ומעלין אותן בדמים בכור לפשוט ובעל חוב ליתומים ובעל חוב ללקוחות ודוקא דלא מסיק ביה אלא כשיעור ארעא ושווייה ניהליה אפותיקי דכיון דשווייה ניהליה אפותיקי כמאן דקני ליה דמי, והוו להו יתמי או לוקח כמאן דאשבח בארעא דלאו דיליה ומסלק ליה בדמים. אבל לא שויה אפותיקי ליה ליה למשקל שבחא דאשבח יתמא או לוקח ויהיב ליה גריוא דארעא כשיעור שבחא.
<h2>דף קי:</h2>
ודינא דבעל חוב בהדי לוקח היכא דמסיק ביה בעל חוב שיעור ארעא ושבחא ולית ליה זוזי לא שנא שויא ניהליה אפותיקי ולא שנא לא שויא ניהליה אפותיקי ואי נמי אית ליה זוזי ושויא ניהליה אפותיקי טריף לה לכולה ארעא ושבחא בין ממילא בין מחמת הוצאה לא שנא שבח המגיע לכתפים ולא שנא שאין מגיע לכתפים. ואי אית ליה זוזי מסלק ליה בזוזי היכא דלא שויא ניהליה אפותיקי דקיימא לן כמאן דאמר אי אית ליה זוזי ללוקח מצי מסלק ליה לבעל חוב כדאיתא בפרק מי שהיה נשוי (צ"א:) בההוא גברא דהוו מסקי ביה זוזי הוו ליה תרי קטיני וכו' וכי טריף הדר לוקח עליה דמוכר ושקיל מניה שבחא כוליה וגובה את הקרן מנכסים משועבדים ואת השבח מנכסים בני חורין ואם הוצאה יתירה על השבח לא גבי לוקח ממונא אלא הוצאה שיעור שבח. ודוקא שבח אבל פירות לא כדאמרינן (י"ד:) אמר שמואל בעל חוב גובה את השבח שבח אין פירי לא. והיכא דלא מסיק ביה אלא שיעור ארעא ולית ליה זוזי ולא שויא ניהליה אפותיקי לית ליה לבעל חוב למגבא מההיא ארעא אלא כשיעור מאי דמסיק ביה ושארא שקיל לוקח מינה גריוא דארעא אי קא בעי לה. ואי לא בעי לה שקיל לדמי מבעל חוב ומעלה אותה בדמים. ואי שויא ניהליה אפותיקי ולית ליה זוזי גבי לה לכולה ארעא ומאי דפייש בשבחא אף על גב דלוקח קבעי לה וחזיא ליה שקיל לה בעל חוב ומעלה אותה בדמים ודוקא דניחא ליה לבעל חוב אבל לא ניחא ליה לבעל חוב וחזיא ללוקח שקיל ליה לוקח ואי לא חזיא ליה יהיב ליה דמי. וחזינן אי השבח יתר על ההוצאה שקיל לוקח הוצאה מניה דבעל חוב ומאי דפייש משבחא שקיל מניה דמוכר שכך כותב לו (ט"ו.) אנא איקום ואשפי וכו' ואם הוצאה יתירה על השבח לא שקיל לוקח אלא שיעור הוצאה מבעל חוב.
והא דאמר שמואל שבח אין פירות לא פירש רבינו אלפסי פירות לא כגון דאכיל להו לוקח אי נמי פירות דתלישי אבל פירי דאיתניהו האידנא מחוברין בארעא גבי להו בעל חוב. והיינו דקאמר והא מעשים בכל יום וקא מגבי שמואל אפילו שבח המגיע לכתפים והן פירות שהגיעו ליבצר ולינטל על הכתף. ומסתברא דצריכי לארעא מדאמרינן בפרק נערה שנתפתתה (נ':) בההיא אתתא דאמר להו זילו הבו לה מתמרי דעל בודיא ואמר ליה אביי לרב יוסף ואילו בעל חוב כי האי גונא מי הוה שקיל וכו' עד דצריכי לדקלא קאמינא שמע מינה דאי לא צריכי לדקלא בעל חוב לא גבי מנייהו. וכן פירש ר"ש שבח המגיע לכתפים ענבים העומדים ליבצר. ורבינו יעקב פירש ארעא ואסקא שרטון דקלא ואלים הוא שבח שאין מגיע לכתפים שלא עמל בו כדאיתא בבבא בתרא (קל"ה:) הא שאר שבחא הוא שבח המגיע לכתפים שנטע בו אילנות וטרח בו בגופו ולא מסתברא.
